<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"א ח"ג</h1>
<h2>דף כח:</h2>
דיני ממונות וכתובות וירושות ומתנות והודאות והלואות לא בעינן מומחין משום לא תנעול דלת בפני לווין כי עבדינן שליחותיהו בממונא ומלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אבל מלתא דשכיחא ולי' בה חסרון כיס כגון בושת או מילתא דלא שכיחא אפילו אי' בה חסרון כיס כגון אדם באדם לא עבדי' שליחותיהו ודיני ממונות בשלשה הדיוטות זה הדין הוא פשוט בגמרא סנהדרין ג' הדיוטות ר"ל דאיכא חד דגמיר ששמע או קרא בספרים ויודע סברות בדינין ואי ליכא חד דגמי' פסולין לדון אם לא נתמנו להיו' דייני' כדמוכח דתנן זה פוסל דיינו של זה ופריך בגמ' כל כמיניה ומשני בערכאו' של סורא ופרש"י שהיו יושבי קרנות ומה שנחלקו עליו של רבי מאיר ואמרו אם מביא ראיה שהוא פסול פוסלו ואם לאו כש' דוק' כשנתמנו להיות דיינין מומחה לרבים ר"ל דגמיר וסביר וכן דעת רב שרירא גאון דחשיב כרב נחמן בדורו דבקי במשנה ובתלמוד ובשיקול הדעת ועיין בדיני' כמה שני' ונסו אותו כמה פעמים ולא נמצא בו טעות ולשון מומחה מנוסה וחכמתו גלויה ומפורסמת לכל עכ"ל. ודין אפילו לא נקט רשות מבי ריש גלותא וכן שלשה הדיוטות כופין לדון בפניהם ואם אמר א' מבעלי דינין שרוצה לדון לפני דיין אחד אין כופין אותו לדון בפניה' אבל כופין אותו לילך לדון ואם אחר גמר דין אמר איני רוצה אלא נלך לפני בית דין אחר אין שום אחד מבעלי דינין רשאין לומר כך אלא דינייהו דין אפילו לא קבלו עליהו. טעה בדבר משנה חוזר כי אין זה דין ראוי להתקיים כלל ואפילו שלשתם מומחין ואפי' קבלו' עליהם ואפילו נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ואי ליתי לבעל הדין או שאי' לו ממה לחזור משלם הדיין מביתו אפילו לא נשא ונת' ביד דקיימא לן בכולי תלמודא כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי כן דעת כל הפסקנים ואם נשא ונתן ביד ואין הדבר מצוי שיחזור משלם מביתו ואם טעו בשקול הדעת והוא יחיד שאינו מומחה או שנים שאינם מומחין ואפילו קבלום עליהם מה שעשו עשוי וישלמו מביתם אפילו לא נשא ונתן ביד כי מאחר שנשתדל לדון ואינו מומחה ראוי הוא שיתקיים הדי' וישלם ואפילו יש גדו' ממנו אבל קבלו עליהו בין לדין בין לטעות יחיד שאינו מומחה דיני' דינא ופטור אם טעה בשיקול הדעת ובעל העיטור כתב בשם רב האיי דיחיד שאינו מומחה וקבלו עליהו ואפילו נשא ונתן ביד אם יש לו לבעל הדין שנטל יש לו לחזור מן הדין ולהוציא ממנו ואם אינו מצוי בעל הדין או שאין לו ממה להחזי' אז משלם מביתו והתו' חולקין על זה. ויחיד הדיוט או שנים הדיוטות דלא קבלו עליהו ולא נקיטי רשות מבי ריש גלותא אפילו לא טעו אין דיניה' דין חוזרין ודנין בפני מומחין ואם טעה והוציא ממון ונשא ונתן ביד אם איתיה לבעל דין חוזר לבעל דינו שלו ואי ליתיה משלם הדיין מביתו ואי נקיט רשותא מבי ריש גלות' בין יחיד הדיוט בין שנים בין שלשה בין יחיד מומחה אפילו לא קבלו עליהו בשקול הדעת פטור ואפילו נשא ונתן ביד ודוקא דגמיר ולא סבי' אבל לא גמיר ולא סביר פסול לדון ולא מהני ליה רשותא דאין כח בריש גלותא להכשיר פוסלין כדאמרינן בסנהדרין שלשה הדיוטות דלא קבילו עליהו ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלות' וטעו בשקול הדע' בי' נשאו ונתנו בי' בי' לא נשאו ונתנו ביד מה שעשו עשוי מא' שהם שלשה כי יש להם רשות לדון את האד' בעל כרחו ואם טעו ישלמו מביתם כי לטעות לא ניתן להם רשות כדמוכח בסנהדרין ואם הסכימו לדעת אחת משלשין ביניהם כלומר כל אחד פורע השליש ואם נגמר הדין בשני' מהם משלמין שני שלישי' בין השני דיינין ולא יותר דאי לאו שלישי לא היה עולה הדין והשליש הנשאר מפסי' בעל הדין. ואם היו ד' או ה' ונגמר הדין בג' כתב הרא"ש דמשלמי הג' כל הממון דבלא השנים הנשארים יעלה הדין באותם הג' וכן אם היו שלשה ונשאר הדין בשני' וא' מן הב' מומחה משלמי הני תרי כל הממו' כי בלא השלישי יעלה הדי' מאח' שהאח' מומח' יכולין לדונו בעל כרחו. שלשה הדיוטות דקבלו עליהו וטעו בשקול הדעת דיניהם דין ופטורין כי דינם בזה כיחיד מומחה ויחיד מומחה וקבלו עליהו פטור אפילו לא נקיט רשותא ואפילו נשא ונתן ביד וכן שני מומחין כי מהנה הקבלה לפוטרו ואם יש גדול ממנו הדין חוזר ואם לאו דיניה דינא ולעולם פטור מלשלם מאחר שקבלו עליהו וכן נראה דעת התו' ורש"י. אבל הראב"ד כתב דאפילו יש גדול ממנו אין מחזיר אלא קם דינא ולא משלם ואם לא קבלו עליהו ולא נקיט רשות' וטעה בשיקול הדעת מה שנעשה עשוי וישלם מביתו ואפילו לא נתן ביד וכל היכ' דחייב הדיי' לשלם בין יחיד שאינו מומחה בין מומחה בין שלשה הדיוטות לא מצי למימר לבעל הדין החזיר מה שנתן לך מאחר שטעיתי אלא יקיים הדין וישלם מביתו כך נראה מהתוס' והרא"ש. כת' בע' העי' שמעתי משם חכם אחד מחכמים שלפנינו דהאידנא אין לנו טוע' בשיקול הדעת כי כל ההלכות פסוקות מהתלמו' או מן הגאוני' וכל הטועה בדבר משנה הוא טועה והרא"ש כתב כי כל מי שאינו מבואר טענתו מהמשנה או מן התלמוד מפורש לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשיקול הדעת וכל מי שטעה בפסק הגאו' שלא שמע דבריהם וכשיאמרו לו פסק הגאון ישר בעיניו טועה בדבר משנה הוא ולא מבעי' פסקי הגאונים אלא אפילו חכמי דור ודור שאחר הגאוני' דלא קטלי קני באגמי הוו אבל אם לא ישרו דברי הגאוני' בעיניו ומביא ראיות לדבריו המקובלין לאנשי דורו כשמו' בדורו יפתח בדורו כי כל הדברים שאינם מבוארי' בתלמוד והיכ' דנחלקו שני גדולים בפסק לא יאמר הדיין אעשה כמו שארצה כי זה הוא דין שקר אלא אם כן היה הדיין חכם גדול דגמיר וסביר ויודע להכריע הדעות בראיות ברורות ונכוחות ואם אינו בר הכי לא יוציא ממון מספק ואם לא ידע הפוסק במחלוקת הגאונים ואחר כך נודע לו ואינו בר הכי לידע ולהכריע אם נראין דברי האחר לרוב החכמים והוא עבד כאידך היינו טעה בשיקול הדעת ואם אי אפשר לעמוד על הדבר אין כאן טעות ומה שפסק פסק וכן נראה דעת התוספות וכן כתב הרא"ש בפ"א ובפ"ג בסנהדרין ובבכורות פ' עד כמה. שנים שאינם מומחין שדנו ולא קבלום אין דיניהם דין אפילו לא טעו והודאה בפניהם כמו חוץ לב"ד וצריך לומר אתם עדי ואם לא אמר לאו הודאה היא וחוזרין לסתור טענותיה' אם טעו בפניהם סנהדרין פ"א לרא"ש ואם קבלו' עליהו כגון שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינין מן התור' אין דיניהם דין כן פסק רב אלפס ובקיום שטרו' כ"ע מודו דבעי' ג' וכן בהודאה כולי עלמא מודו דבעינן שלשה ואם קבלו' עליהו או שהם מומחין פשיטא דדיניהם דין לכולי עלמא. ועוד פשוט [לקמן ל"ו ע"א] אב ובנו הרב ותלמידו לדיני ממונות ונפשות ומכות אין מונין אלא אחד ואם תלמיד חבר הוא שאינו צריך אלא לקבלנות הרב אבל אינו צריך לסברת הרב מונין שנים כך פשוט בגמרא.
